היי אמא ואבא ,היום אתם רואה אותי ילד גדול שמשחק במשחקי דמיון, אתם מחייכים, וסוף סוף יש לכם זמן לשתות קפה בשקט ולדבר בניכם. אבל אני רוצה לספר לך שעד שלמדתי לשחק עברתי המון שלבים בדרך…
אז הכול התחיל בערך בגיל חצי שנה, פגשתי קובייה בפעם הראשונה, הרחתי, מיששתי, החזקתי אותה, ליקקתי, נפנפתי וזרקתי כדי לשמוע איזה צליל היא מפיקה, ואז גם התבוננתי בה, הקשתי בין קובייה אחת לשנייה, ושמעתי איזה צליל היא מוציאה
בגיל 10 חודשים או שנה, אני כבר לא זוכר, ראיתי את אמא לוקחת את הקובייה ובונה מגדל, ואז הבנתי שזו המטרה של הקובייה ולא להקיש איתה על הרצפה בשביל לעשות כמה שיותר רעש, אז גם אני לקחתי את הקובייה ובניתי מגדל.
בגיל שנה וחצי בערך.. אולי שנתיים הבנתי שאפשר לעשות עוד מלא דברים עם הקובייה… ואז לקחתי את הקובייה ועשיתי כאילו היא טלפון, ואבא גם הראה לי שאפשר לעשות מזה אוטו! מגניב!!!!!
ואז לקחתי בובה, ונתתי לה לאכול את הקובייה כאילו זה פרי, אחר כך לקחתי את הבובה וחפפתי לה את הראש עם הקובייה כאילו זה סבון, ואז רציתי להשכיב את הבובה לישון והיה לה קר, ולא מצאתי שמיכה אז השתמשתי במפית.
היום כשאני בן שלוש וחצי, אני כבר ילד גדול, שמשחק על היום בגיבורי על, יש לי עולם דמיוני עשיר, אני יכול אפילו לדמיין שאני מחזיק רצועה עם דינוזאור, לדמיין שהוא חיית המחמד שלי, ובדמיוני אני ממש רואה אותו יוצא מהדלת, וגם חוזר. אני בעצם לא צריך כלום כדי לשחק, הכול בראש שלי.
אמא ואבא אני רוצה לומר לכם שאתם מאוד עזרתם לי בזה שחשפתם אותי למגוון חפצים והראיתם לי את השימוש בחפצים ואת מטרתם, תיווכתם לי, הרחבתם לי ועודדתם אותי. המשחק הדרמטי מאוד עוזר לי, אני מרגיש שאני חזק, שאני שולט, אני מרגיש שטוב לי יותר, ושאם משהו הפריע לי, ולא ידעתי להסביר אותו, אחרי המשחק הוא כבר לא הפריע לי. היה לי כיף. שמח בלב.
שלכם,
פיראט, קפטן אמריקה, הענק הירוק, סופרמן, ספיידרמן ועוד ועוד…