"אמא אפשר ללכת לומר שלום לעץ הברוש?" בן השנתיים וחצי השובבי מבקש בדרך הביתה מהגן
– לא ארבלי ממי אי אפשר, אנחנו ממהרים" אני מנסה לענות לו בנימוס, מוסיפה תנועת יד שמרמזת על " יאללה.. קדימה.. להזדרז.. "
והנה… לא עובר רגע והוא כבר בפאזצט"א על הרצפה, בוכה "אני רוצה את הברושששש"
ובעודי מרגישה את הדופק מתחיל לעלות, היא, בת הארבע וחצי, הידועה בשנינותה ובמילותיה הקולעות, יורה לעברי כחץ- "גם אתמול אמרת שאנחנו ממהרים את כל הזמן אומרת שאנחנו ממהרים"
ואני עומדת מול שניהם –
חסרת מילים..
ומבינה, הפכתי להיות אמא יאללה!
כזאת שגוררת אותם בן תכניות הצגות חוגים חברים סידורים, כזאת שמזרזת אותם ולא מאפשרת רגע לראות את העצים, או את הקן של הנמלים, לא משאירה דקה להריח פרחים.
שלא נדבר על זה שלא יודעת איך נראים השמיים היום, ומאחרת לכל מקום.
כזאת שלא משאירה זמן …לנשום
אני האמא הזאת שפחדתי להיות.
ופתאום בא לי להצטרף אליו ולהשתטח בדיוק כמוהו על הרצפה.
מנסה להגן על עצמי במשפט הפנימי שמתחולל בתוכי, ולהרגיע את עצמי במילות עידוד, שאומנם אני אמא קרייריסטית עסוקה, אבל אני מה שנקרא אם טובה דיה!
ובין שניהם הקול המפייס שמציע לשחרר קצת לחץ, לבטל תכניות, ולאפשר להם פשוט לגדול, לרוץ, להיות (בלי שהאמא יאללה שלהם תשב להם על הראש)
אבל בתוכי אני יודעת, שהאמא יאללה הזאת היא כבר חלק ממני, התוכניות החוגים העבודות המשימות…הכל ביומן ואין הרבה מה לעשות
רק ש….( תפנית בעלילה)
לחיים ולעולם היו תכניות קצת אחרות, ושבועיים לאחר אותו אחה"צ נכנסנו לסגר הראשון.
ואני, שהתבשלתי לרגע הזה, קפצתי על ההזדמנות, הוצאתי את אמא יאללה לחל"ת, ובמקומה גייסתי את אמא כאן, אמא מאפשרת.
כזאת שביחד איתם את העולם חוקרת.
אמא שמבט אחד שלה מספיק כדי להעביר – אמא כאן ילדים שלי, ויש זמן, אפשר לשבת יחד ולבהות בקן של הנמלים..
וזכיתי להכיר את האמא כאן הזאת, ולדעת שהיא קיימת, איך היא נראית ומה היא יודעת לעשות
ואני יודעת שהיא מאפשרת לילדים שלי כל כך הרבה, ויש לה רווח מאוד שווה
וכן, יש בי גם את אמא יאללה, אבל היא במשרה חלקית, כי גם אותה צריך, אבל במידה.
מקווה שהן יצליחו לחיות יחד עם המון כבוד אחת לשנייה.